זהו, הכל ארוז, לא יאמן כמה מזוודות דורש טיול של שבוע לאיטליה עם שלוש בנות שאחת מהן עדיין תינוקת. אבל אני לא אתן לסלון עמוס לעייפה, כמו גם לתחזית מזג האויר האיטלקית הקודרת לצנן את התלהבותי. מחר אנחנו טסים! חיכיתי לטיול הזה ימים רבים, חסכנו שקל לשקל התייעצנו, קראנו, ביררנו ובנינו תוכנית מפורטת לפרטי פרטים שהצטיירה בדימיוני כטיול משפחתי מושלם. חמישתינו נטייל בשמש אביבית בשבילי איטליה, נשיר שירים, נשחק משחקי דימיון ונלקק קילוגרמים של גלידה!

שעות ספורות אחרי שנחתנו (אני בטוחה שהשמיים הקודרים והגשם הבלתי פוסק יעלמו עד מחר...), הדברים התחילו להשתבש. הקטנה שלי, בת תשעה חודשים, פצחה בחגיגת הקאות בלתי נפסקת ובמהלך הלילה הצטרפו אליה גם האמצעית שלי ובעלי. אחרי יומיים של הסתגרות בחדר המלון והחלפה בלתי פוסקת של חיתולים ומצעים הבנתי שכנראה משהו בתוכניות שלי לגמרי השתבש.
ביום השלישי מצאתי את עצמי על סף יאוש, הימים עוברים ואיתם גם הטיול המתוכנן על האגם, הסופ"ש שרציתי לעשות בוונציה והפארק שפתוח רק בימי ראשון. ביליתי את רב שעותיי בחישובים של הכסף שאבד, ימי החופש שלא ישובו וחלומות שהתנפצו. לתוך הבלילה הזו הוספתי לעצמי גם תסריט קודר לימים הקרובים שבו אני ובכורתי נדבקות גם כן והוירוס לא עוזב אותנו עד סוף החופשה.
ברגע אחד שבו כבר מצאתי את עצמי מייחלת לסיומה של החופשה ומתגעגעת לנוחותו של הבית ולתחושתה המוכרת של שיגרה, החלטתי לעשות חמש דקות הפסקה, לעצור לכמה רגעים את הרכבת הדוהרת במסלול ידוע מראש של התרסקות.
 הדלקתי את המים החמים והתמכרתי לדקות מתוקות של שקט ונשימה תחת מי הטוש המרגיעים.
התבוננתי בעצמי (הרי זו העבודה שאני מתרגלת כבר שנים..), בדקתי עם עצמי לאן ברחה התודעה שלי? הרי כל מה שקורה הוא ​​שיש לי שלושה בני משפחה אהובים שחטפו וירוס בטן בתחילת החופשה שלנו לאיטליה. זה נכון, זה לא מה שייחלתי לנו ואלו גם לא היו בדיוק התוכניות שלי לימים הראשונים, אבל זה מה שקורה. אין לי שליטה על זה וגם לא בחירה. אז מדוע אני כל כך סובלת? מה למעשה מענה אותי יותר, עצם המצב או המחשבות הטורדניות שלי? האם התסכול והעצבים נובעים מעצם המחלה או שמא מהספירה הבלתי פוסקת שלי את הזמן והכסף שאבד? ברגע אחד של התבהרות יכולתי פשוט להניח. להבין שזה מה שיש כרגע ולקבל את זה. קבלה אמיתית ומחבקת.
"מה שנספיק, נספיק" אמר לי פתאום קול פנימי רדום ואני יכולתי לשחרר את התסכול ולהאמין שבעוד יום או יומיים נוכל להמשיך מהנקודה בה הפסקנו ולמעשה לא קרה אסון כל כך גדול...
הסבל, כך טוענת התורה הבודהיסטית, נובע לא מהמציאות עצמה, אלא מכך שיש פער בין מה שאנו מתהווים לו לבין המציאות. לנו קשה לקבל את הפער הזה שבין התוכניות, הרצונות והתשוקות שלנו לבין מה שקורה בפועל ואנו מתנגדים ומתקשים לקבל את המציאות כמו שהיא.  המציאות יכולה באמת ובתמים להיות קשה, לא נעימה ואפילו מלאת כאב, אך הסבל הוא פרי הקולות שבראשנו שלא מרפים מאמירות כמו: "היה אמור להיות אחרת", "אם הייתי עושה כך, זה היה שונה", "למה זה קורה לי" ועוד.
כמו המימרה הידועה, שאם נקלעת למערבולת בים אל תנסה לשחות החוצה, כי אז תותש מעצם ההתנגדות ותטבע. הדרך הטובה ביותר לצאת ממערבולת היא לתת למים לסחוף אותך, רפוי לחלוטין, כוחותיה הטבעיים של המערבולת יוציאו אותך שלם ובריא ממרכזה.
יצאתי מחדר הרחצה בתחושה של מרווח נשימה. רגועה ואפילו שלווה הכנתי לי כוס תה וכשהצטרפתי לישיבה המשותפת של כולם על השטיח, פתאום יכולתי לראות שזה דווקא די נחמד לשחק טאקי עם הבנות, כשראשי מונח ברכות על כתפו של בעלי והתינוקת אוכלת בחדווה את הקלפים מה"קופה".

ואפילו אגלה לכם סוד קטן, ימי החולי נמשכו עוד יומיים תמימים. לאחריהם נשארו לנו עדיין שבעה ימי טיולים, חוויות וכייף. אך דווקא היומיים האלו נשארו לי בלב כזמן משפחתי, רגוע ומאוחד. לא צריך לרוץ, לקנות, להספיק, לעשות. מעין זמן משפחה חבוק על שטיח אדום בבית מלון קטן, אי שם באיטליה.
כנראה שכשמרפים מעט מה"רעש" בראש, נוצרת, כאילו מעצמה, הזדמנות נפלאה לחוות רגעים קטנים של אושר.